שפתיים תחתונות - תנו להן לשיר

5/1/2013



שפתייך התחתונות הן שער לעולם של יצר, מלא צבעים, זכרונות, פנטזיות, אכזבות, תחושות ורצון לביטוי עצמי. כי קולה של אישה, גם בערוותה.


אומרים שאלוהים נתן לנו שתי אוזניים ופה אחד, כדי שנקשיב יותר ונדבר פחות. אבל מה לעשות, אנו הנשים בעלות נטייה גבוהה יותר לורבליות ואנחנו אוהבות לשתף. החדשות הטובות הן שבורכנו בעוד זוג שפתיים, החדשות הפחות טובות – חלקנו נוטות שלא לאפשר להן חופש ביטוי ובמקום, אנחנו משתיקות ומצניעות אותן.

הנטייה הזו שלא לתת מקום וביטוי לשפתיים התחתונות ולכל עולם היצר, הפנטזיה, החשק, התקוות, הכאב, והכמיהות שעצורות שם במעלה הנרתיק (ואגב נרתיק, מי הגאון שנתן לנשיות שלנו כאלה כינויים חסרי חן?) היא הרסנית – לנשים, למיניותן ולכן גם לחברה כולה. כל העניין מסתבך כשמבינים את הקשר בין אותן שפתיים תחתונות לאלו העליונות. זה די פשוט – דברים שלא תגידי לגבי עולמך המיני יגידו השפתיים התחתונות בשפתן וכך נוצרות הרבה מהבעיות הקשורות לחשק מיני, לכאבים בחדירה, ליכולת שלך ושל אחר להעניק לך עונג ובכלל ליצירת איכות חיים טובה ומלאה.

איב אנסלר בעלת מפעל החיים של ‘מונולוגים מהוואגינה’ הייתה הראשונה ששאלה נשים "אם הוואגינה שלך הייתה מדברת, מה היא הייתה אומרת?" וחשפה לעולם את האוצרות הגלומים שם במעלה הנשיות. אך מרבית הנשים מתקשות לקיים קשר אינטימי ומתוקשר עם הוואגינה שלהן ובוודאי לבטא אותה בפני אחר. כך במקום לתת דרור לחשקים, לפנטזיות, לצרכים, לכאב, לתאבון ולתשוקה נוצר מרחב שתיקה.

 

אז למה אנחנו משתיקות את הוואגינות שלנו? ומה מיוחד במקרה הישראלי? בכל העולם אנשים סובלים מבעיות הקשורות בחיבור של מין לתחושות של בושה, פחד ומבוכה. זה קשור במידה רבה לחינוך, למסרים חברתיים-דתיים, לאלימות המינית הרבה שקיימת בחברה שלנו ולמשמעות הרבה שאנו מייחסים לעולם המיניות בתור מה שמגדיר אותנו. נסו למשל לדמיין איך היה נראה עולם בו העדפה לפרקטיקה מינית מסוימת הייתה נתפסת כלא יותר דרמטית מהעדפה קולינרית כזו או אחרת – "היום, אני חושבת שאקח פסטה, בבקשה".

כאן, במדינת החומוס-צ’יפס-סלט עם הערב-רב התרבותי שבה, נוצרים מפגשים מרתקים של מזרח ומערב, ישן וחדש, מסורת וקדמה. אך לעתים אנו לא משכילים לקחת את הטוב שבדברים, ובמקרה הנשי על אף שאנו בתהליך מהפכני ומתמשך של שינוי מקומנו בחברה, כוחות רבים של דיכוי עדיין פועלים עלינו מכאן ומשם.

מרבית הנשים עמן שוחחתי בחיי על מיניותן מעידות כי גדלו בבית שבו מיניות היה דבר אסור, טאבו. בין אם בשל רקע מסורתי, לינה משותפת בקיבוץ או פשוט אבא שמרן, המיניות הייתה משהו שלא מדברים עליו, לא מפגינים אותו בגלוי, לא נותנים לו ביטוי טבעי ולגיטימי. עובדה זו, בשילוב עם הנטייה החינוכית ‘להגן’ על בנות מפני פגיעה מינית (במקום לחנך בנים שלא לפגוע) ואופייה האינטרוברטי של המיניות הנשית ואיבר המין הנשי, לא מעודדת לגיטימציה לחוויה מינית חיובית, בטוחה, חופשית ומופגנת. לא עוזרת העובדה שמולן מנפנפים בנים קטנים בבולבול, לאחר מכן באוננות ולבסוף בכיבושים שלהם ועוד מקבלים על כך עידוד.

 

מנגד נחשפות אותן בנות בקצב מסחרר ובעוצמות אדירות למסרי המדיה ההיפר-סקסואלית, הפורנוגרפית והאלימה. שם הכל בחוץ, הכל מוגזם, מלוטש, מהיר, זמין, שטוח ועומד למכירה. כך לומדות נערות שהן נמדדות קודם כל על סמך חיצוניותן ככלל והאופן בו הן מבטאות את מיניותן בפרט. עם כל פרסום של עוד דוגמנית מרוטשת כסמל לאידיאל הנשי הארוטי, נשים אמיתיות הולכות עוד צעד אחד אחורה אל עבר ריחוק ודחייה של עצמן מגופן ומיניותן.

חלק מהנשים מגיבות למסרים אלו בניסיון להתחקות אחר המודל הבלתי מושג ובדרך מתעצמות בעיות של דימוי גוף והפרעות אכילה, חלק מאמצות דפוסי מיניות של הימנעות והדחקה, ואחרות את דפוס ה- "גם אני יכולה לצאת ולהזדיין עם כל מה שזז" שיכול לייצר חוויה של חופש ושחרור אך לרוב לא מבטיח עונג רב ופעמים רבות מוביל לתחושת ריקנות. בעידן בו ברורים היחסים ההדוקים שבין הגוף לנפש, לא מפתיע לפיכך הנתון לפיו אחת מכל שמונה נשים חווה כאבים בחדירה.

והגברים?

כמובן שמציאות זו של מסורת והצנעה מחד ועולם פורנוגרפי מאידך, לא פוסחת בהשפעותיה על גברים. מושג הגבריות עובר תהליך מזורז של בלבול והגדרה מחדש כשמצד אחד נשים נמצאות במגמת עלייה מואצת ומצד שני וכתגובת נגד תעשיית הפורנו צומחת בקצב חסר תקדים ומגלגלת יותר כסף מהוליווד כולה. כחברה הגענו למצב שבעיות תפקוד מיני וערך עצמי בקרב גברים הפכו למגמה מטרידה וויאגרה היא אחת התרופות הנמכרות ביותר בעולם.

אז מה ניתן לעשות?

הגיע הזמן שנתקדם הלאה מתפיסות ישנות המשמרות נשים בתור רכוש העובר מאב לבעל שעליו צריך לגונן. מנגד צריך לראות כיצד אנו יורדים מרכבת ההרים אל עבר ‘ארץ-האורגזמה-בלחיצת-כפתור’ אליה אנו דוהרים. שנייצר תפיסה מחודשת של מהי מיניות בריאה, שוויונית, חופשית ומענגת. שנמצא את הדרך חזרה כפרטים וכחברה אל הטבעי ולא הפלסטי, אל התשוקה המתמשכת ולא רק החרמנות הרגעית, אל הגוף ולא אל המסך, אל עצמנו, אל היצר, אל הרגש, אל האהבה.

 

Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now